היום זה כבר וודאי: הברית האסטרטגית בין ישראל לתורכיה הגיעה לסוף דרכה. השמאל טוען שהאחריות לכך נופלת על ממשלת ישראל, שאילו רק קידמה את תהליך השלום ביתר נמרצות, הייתה תורכיה עדיין לצדנו. הימין לעומתו מאשים את טייפ ארדוגן, ראש ממשלת תורכיה, שללא ספק מעדיף את זקנו המחוספס של אחמדינג'אד על חלקלקותו של נתניהו. שני הטיעונים צודקים, אבל זה לא הכל.

שני גורמים נוספים תרמו למפנה החד שחל באנקרה. אחד הוא עוצמתה ההולכת ונחלשת של ארה"ב במזרח התיכון. מעצמת העל איבדה את כוח ההרתעה שלה, כך שאפילו נשיא סוריה, מי שפעם התחנן לחסדי האמריקאים, מעז היום להלבין את פניו של נשיא ארה"ב ברבים, מבלי לחשוש מהשלכות מעשיו. הגורם השני שתרם תרומה מכרעת לכך שתורכיה הפכה את חברבורתיה הוא התנהלותה האומללה של אירופה במשא ומתן על קבלת תורכיה לאיחוד.

לא מזמן, רק לפני עשור, הייתה הקבלה למועדון המדינות הנוצריות העשירות של היבשת הישנה חלומה הרטוב של האליטה התורכית הקמאליסטית. קמאל אטאטורק, מייסדה של תורכיה המודרנית, רצה להעתיק את תורכיה מאסיה לאירופה ולהפנות את מבטה ממזרח למערב. המעבר מאותיות ערביות לאלף בית הלטיני היה אחד מהסממנים הבולטים של מדיניות חדשה זו. אטאטורק ניהל מאבק נגד הדת בחיים הפומביים, כמו איסור על לבוש רעלה. בכך, תורכיה הייתה דומה לבעל ברית אחרת שפעם עמדה לצדה של ישראל – פרס. שליטה, רזה פחלוי, נאבק בנחישות ואף באלימות נגד כוהני הדת השמרניים בארצו, וניסה לכפות על עמו סגנון חיים מערבי ומודרני.
בפרס ובתורכיה לא המציאו איסלאם מודרני, בניגוד למה שטענו באירופה עד לא מכבר: בתורכיה הגורמים הפרו-מערביים לא היו מוסלמים מודרניים, הם היו אנטי-דתיים. כוחם של השליטים הקמאליסטיים האלה נשען על הצבא. הגנרלים התורכיים שמרו על הקשר ההדוק עם המערב, גם בגין השלמונים מארה"ב שהיו אמורים להבטיח את נאמנות הצבא בזמן המלחמה הקרה נגד ברית המועצות.
בשנות ה-2000 פתחה אירופה במשא ומתן על קבלתה של תורכיה לאיחוד. מסע זה התנהל באיטיות, ובמידה רבה של נאיביות, או ליתר דיוק, צביעות. היה ברור שעל תורכיה לא רק לאמץ כ-90.000 עמודים של חוקים ותקנות: על האוכלוסיה כולה היה להפוך את עורה ולהשלים את המהפכה הקמאליסטית החילונית.
אט אט, כרסמה אירופה את מעמדה של האליטה שכל כך חפצה להתחבר אליה, מבלי להבין שרוב האוכלוסיה לא עומד מאחוריה. שכבות רחבות המשיכו לתמוך באיסלאם הפוליטי וסלדו למערב, בדיוק כמו בפרס טרם המהפכה האיסלאמית. אירופה דרשה להחליש את הצבא, ובאמון עיוור בצדקת דרכה כפתה חוקים דמוקרטיים על תורכיה, מבלי לוודא שבמקביל תהפוך גם האוכלוסייה לדמוקרטית ופרו-מערבית. יחד עם זאת, אירופה איכזבה את תומכיה הנלהבים שוב ושוב: בעיות שניתן היה לצפות מראש "צצו" חדשות לבקרים במשא ומתן. אירופה תבעה שינויים חברתיים עמוקים, כמו שינוי במעמד האישה וחופש הדיבור, ובד בבד ודרשה וויתורים שפגעו בכבוד הלאומי, כמו בסוגיית קפריסין. בריסל דרשה כל זאת, אך סרבה להתחייב לתאריך יעד לצירוף תורכיה לאיחוד. מבחינת התורכים, הם שלמו מחיר ולא ראו תמורה. אין זה פלא שמי שניסה לרצות את אירופה נתפס במהרה כמתרפס. בחוסר הבנה של תהליכים פנימיים, תמכה בריסל בארדוגן בתחילת פרשת ארגנקון. פרשה פוליטית זו, ההולכת ומסתעפת עם מעצרם של עשרות קצינים בכירים ואינטלקטואלים, משמשת כיום את האיסלאמיסטים כדי להשתיק את קולות האופוזיציה ולנטרל את כיסי ההתנגדות האחרונים בצבא. תפיסת העולם האירופאית לא עלתה בקנה אחד עם הסברה שגנרלים יכולים לייצג את הטובים.
התביעות האירופאיות לא רק החלישו את הכוחות הפרו-מערביים האוהדים את ישראל. טריקת דלת הכניסה לאיחוד האירופאי הותירה אותם ללא תמורה, ושכנעה רבים בתורכיה שעליהם לחפש בעלי ברית חדשים, בעודם פונים מזרחה לציר הרשע. אם פעם ישראל הייתה שימושית לאנקרה כידית שיכלה לפתוח דלתות בבית הלבן או באיחוד האירופאי, אזי היום הפכנו לרועץ.
ישראל היא הראשונה שסובלת מהשינוי הקיצוני שמתחולל עכשיו באנקרה. בכך אנחנו לא רק משלמים על המשגים שלנו, אלא נאלצים לשלם גם על שגיאותיהם של אחרים.